אמיר נ' המגן חב' לביטוח בע"מ

פסק דין

רקע

לפני תביעה לנזקי גוף בעילה לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה – 1975ץ

על פי הנטען בכתב התביעה, התובע יליד 1961 נפגע בתאונת דרכים. התאונה אירעה על פי הנטען ביום 25.7.2004 כאשר התובע נהג ברב מכיוון כפר ריינה לכיוון טבריה הרכב נכנס לבור וכתוצאה מכך ועקב הקפיצה הכסא עליו יש ב התובע ירד – נפל כלפי הרצפה ופגע בה ועקב כך הוא נפגע בעצם הזנב.

הצדדים חלוקים ביניהם בשאלות כדלקמן:

א.נסיבות אירוע התאונה

ב.גובה הנזק.

ביום 1.6.2011 שמעתי את ראיות הצדדים כאשר מטעם התובע, העיד בעצמו ומר יוסי משקל ומטעם הנתבעת לא הובאו עדים לעדות.

הכרעה בשאלת החבות

התובע טוען בסיכומיו כי יש לקבל את עדות התובע כמהימנה. עדות התובע נתמכת בעדותו של מר משקל והנתבעת לא הציגה שום ראיה המפריכה את גרסת התובע. חקירת התובע הייתה ניסיון דיג שלא צלח.

הנתבעת טענה בסיכומיה כי התובע לא הוכיח קיומו של פגם בכסא ולא הוכיח קיומו של בור. בנוסף טענה הנתבעת כי עדות התובע הייתה עדות תמוהה ולא הובא על ידו עד רלוונטי אליו דווח אודות נסיבות אירוע התאונה. המדובר בעדות יחידה שלא הייתה לה סיוע ובנוסף יש לזקוף לחובתו אי הבאת עדים רלוונטיים.

לאחר ששקלתי את טענות הצדדים הנני סבור כי דין התביעה להתקבל מאחר ונתתי אמון מלא בעדות התובע.

כאמור לעיל התובע לבדו העיד לגבי נסיבות אירוע התאונה. המדובר בעדות יחידה עליה חלים הוראות סעיף 54 לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א - 1971.

על פי הפסיקה שנתגבשה במרוצת השנים בבוא בית המשפט להכריע על סמך עדות יחידה עליו להזהיר את עצמו כי הכרעתו מבוססת על עדות יחידה ולתת נימוק ולפרט מדוע הוא מסתפק בעדות זאת לצורך קבלת התביעה (ראה: ע"א 224/78 חמישה יוד תכשיטים בע"מ נ. , פ"ד לג(2) 93).

הפסיקה אף קבעה כי מתן אמון מוחלט בעדות בעל דין תוך העדפת עדותו על עדות הצד שכנגד מהווה טעם מספיק לצורך הכרעה על סמך עדות יחידה של בעל דין. עמד על כך בית המשפט העליון בע"א 231/72 עזבון המנוח שמעון אלמליח נ' ישראל זוטא ואח', פ"ד כז(1), 679 באומרו:"הטרידה אותנו שאלה אחרת, העולה מסעיף 54 של פקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971, שלפיו חייב בית-המשפט במשפט אזרחי לפרט בהחלטתו במקרים מסויימים מה הניע אותו להסתפק בעדות יחידה , שאין לה סיוע. אחד המקרים הללו הוא, לפי סעיף- קטן (2), כאשר העדות היא של בעל-דין. המקרה שלפנינו נכנס לגדר ההוראה הזאת, כי השופט המלומד ביסס את ממצאיו בדבר מידת אחריותו של המשיב על עדותו היחידה של הלה. לא מצאנו בפסק-הדין פירוט של הטעם או הטעמים שהניעו את השופט המלומד לבסס את פסיקתו על עדות יחידה זו. בדחיית עדותו הנוגדת של העד נסים, תוך מתן נימוקים לחוסר נכונותו של השופט לסמוך על עדות זו, ובהעדפת עדותו של המשיב על עדותו של נסים, עדיין אין לראות פירוט מספיק כמצוות הסעיף 54. יכול להיות שאילו פירט השופט המלומד שקבלת העדות היחידה של המשיב נבעה לא רק מנטיה להעדיף את העדות הזאת על פני עדותו של נסים אלא על אמון מלא בנכונות העדות של המשיב, די היה בכך כדי לצאת ידי חובת הסעיף." (ההדגשה שלי – א.כ.)

התובע העיד בפניי בצורה עקבית וקוהרנטית. התובע ענה בצורה עניינית לשאלות שהוצגו לו הן על ידי בית המשפט והן על ידי בא כח הנתבעת.

התובע חזר בעדותו על האמור בכתב התביעה. בתעודה ראשונה לנפגע בעבודה נרשמה הגרסה לפיה הסיבה לפגיעה היא שנפל כסא באוטובוס.

מהימנות התובע ועקביות גרסתו לפיה הוא נפגע מפגיעת הכסא עולה עת חזר על גרסה זו בהודעה על פגיעה בעבודה שהוגשה למוסד לביטוח הלאומי. אמנם הגרסה שהושמעה באוזני הרופא המטפל או זו שהוגשה למוסד לביטוח לאומי כשלעצמן אינם מהווים הוכחה לאירוע אך בהחלט מהוות חיזוק לגרסת התובע לעקביותו וכפועל יוצא מכך למהימנותו. התובע חזר על גרסה זו סמוך לאחר התאונה הן בפני הרופאים המטפלים, הן למוסד לביטוח לאומי

לעניין השימוש במבחן ההשוואה החיצונית לצורך קביעת מהימנות עדים יפים דברי בית המשפט העליון בע"פ 759/90 שמואל ברזל נ. מדינת ישראל, פ"ד מו(2) 550:

"ולא בהתרשמות בלבד עסקינן, אלא במהות העדות של העדה, אשר נשקלה בזהירות ובקפדנות בין בהיותה עומדת בפני עצמה והן בשיזורה ובהשתלבותה במכלול העדויות והמסמכים. הערכת בית המשפט את העדות התגבשה מן 'השלם'." (ההדגשה שלי – א.כ.)